מאז תחילתה של היסטורית הבלט ועד היום, חצאיות טוטו היו נקודת המרכז של הבלט הקלסי, היה זה החלום של ילדה קטנה לעמוד בגרביונים ונעליים ורודים או אפילו בתלבושות המודרניות של ג'ורג' האודם של בלנשין ב"תכשיטים". בלט השתנה בעיצוב לאורך השנים, אבל תמיד שמר על איכות חמקמקה מסוימת שמקיפה בלרינות. לרבים, חצאיות הטוטו מביאות הילה, הקסם שמקיף בלרינות על במה וללא הטוטו, ביצועים עשויים להיות שונים לגמרי.
המונח "טוטו" נוצר מהאנשים בקהל, אלו שישבו במושבים הזולים, שהיו במקור בחזית האולם. הצופים האלה היו מסוגלים לראות מתחת לחצאית הטוטו של הבלרינה: האורך של אלה הוכתב על ידי פטרוני הבלט שבקשו להראות את מעללים המרהיבים של הרקדנים ואילו לאלה במושבים הזולים היה נוף של הישבן של הבלרינה. מילת הטוטו הוא שיבוש של cucu, דיבור תינוקי הצרפתי למשמעות בערך "botty wotty" (לתחתית). "טוטו" מתייחס לאזור מתחת לחצאיות של הבלרינות. הגזירה של השם לא אלגנטי, יפה ורומנטי כמו הבגד עצמו!
נאמר כי הטוטו הראשון היה הטוטו הרומנטי שלבשה מארי טגליאוני ב1832 ב- La Sylphide (התקופה הרומנטית) שחשף את עבודת הרגליים שלה. סגנון זה של טוטו היה ועדיין באורך שלושה רבעים ובצורת פעמון, ראה גם בג'יזל. הטוטו הקלסי שהגיע אחריו קצר יותר ונוקשה ובצורת פעמון ומסתיימת מעט מעל ברכי הרקדנים ומתרחב החוצה מהירכיים, נראה ב"תכשיטים" של בלנשיין שלבשו את 'אמרלד'. הבא היה ה"טוטו פנקייק" הקלסי שהוא קצר ונמשך החוצה ישר ממותן, אשר עשוי להכיל גם חישוק תיל יחד עם תפרים נוספים כדי לשמור את השכבות הנוקשות והשטוחות יחד. הטוטו הבא, המכונה גם "פאוור פוף" כחצאית קצרה בלי חישוקים ומראה מלא יותר. והטוטו המוכר היום הינו הטוטו הישר, כשחלקו העליון השטוח מתחיל ישר מקו המותנים של הבלרינה.