השאלה שעולה כל פעם מחדש בעולם הבלט עוסקת ב"גיל הנכון" לרקדנים לעלות על קצות האצבעות. לרקדני הבלט השאפתניים, עבודת קצות האצבעות תחל מוקדם יותר (בסביבות גיל 11-12) ומכן הרקדנים שאוהבים את הרעיון של "טייץ ריקוד" יתרגלו זאת פעם פעמיים בשבוע.
רבים פועלים באמצעות טיעון הגיל, כגון אלה הנוגעים לגובה של כף הרגל, כוח אדם ויחסי כף הרגל - במבנה המורכב של עצמות, רצועות, גידים ושרירים - ויכולתו של הרקדן לשלוט בגופו כשהוא על קצות האצבעות. באופן טבעי, נסיבות שונות משפיעות על כל אחד וההחלטה להכשיר את הגוף למעבר הזה לתוך נעלי פוינט.
בהמשך לויכוח זה מתווספת השאלה של בחירת סוג והמותג של הנעל. כל רגל דורשת בנייה אחרת של נעל ורקדני הבלט לעיתים "נדבקים" לסוג אחד של נעל פויינט לכל אורך הקריירה שלהם. הנעלים הפופלריות ביותר הן אלו של Capezio, Bloch ולאחרונה גם של Gaynor Minden. כל נעל יש לה את החומרים שלה ואת העיצוב הייחודי לה, כלומר, התאמה ראשונה לנעל פויינט יכולה להיות תהליך ארוך. למרות שיש כמה יצרניים של נעלי בלט, מותגים יכולים לעתים להיות בהתאמה אישית ע"י הרקדנים בכדי שיתאימו בדיוק לכף הרגל.
למשל, Freed Studio Shue, מחסן נעליים, מתאים ללא מעט אנשים. עם זאת, בשל העבודה הלחוצה בשיעורי הבלט הוכח שצריך נעלי בלט בהתאמה אישית. נעלי בלוך למשל, משלבים טכניקה חדשה של חימום הנעל ומשתמשים בה לשם שינוי הצורה לפי כף רגל אינדבדואלית. זאת למשל מדגיש שאמנות רכישת נעלי הבלט היא לא פחות מאמנות סלסולי חצאית הטוטו: הנעל חייבת להיות נכונה על הרגל שעשויה יום אחד להיות בתפקיד המוביל.